פסק-דין בתיק ע"פ 9044/05

1.         לפנינו ערעור המדינה על הכרעת דינו של בית-משפט קמא (כב' השופט ר' שטראוס) בת.פ. 5295/03 מיום 29.11.04, לפיו הורשע המשיב בעבירה של שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר לפי סעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז-1997 (להלן: "החוק"), וזוכה מעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק, ומעבירה של שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק. בגין ההרשעה גזר בית-משפט קמא על המערער את העונשים כלהלן: מאסר על-תנאי של 3 חודשים, אותו לא ירצה אלא אם יעבור בתוך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין עבירה המנויה בסימן ו', פרק י"א לחוק; קנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו; וכן פסילה מהחזיק או מקבל רישיון נהיגה למשך חודשיים.

            הערעור מופנה אך ורק כנגד הזיכוי מהעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק, וככל שיתקבל - הסכימה ב"כ המערערת כי המאסר המותנה התלוי ועומד כנגד המשיב יוארך ולא יופעל, כך שלא יהיה שינוי מהותי בעונשים שנגזרו על המשיב על-ידי הערכאה קמא.

כללי

2.         בפרק העובדות שבכתב האישום המתוקן (בגדרו נמחקה הוראת החיקוק, המייחסת למשיב איסור לנהוג ללא רישיון נהיגה, לאחר שנתברר למערערת כי המשיב נשפט בגין עבירה זו בבית המשפט לתעבורה בירושלים), נטען כי במועד לא ידוע למאשימה, עובר לתאריך 16.6.03, זייף המשיב, בעצמו או באמצעות אחר, טופס רישיון נהיגה זמני (להלן: "הרישיון"), אותו הציג ביום 16.6.03 לאנשי משטרה בכביש "דרך יריחו" בירושלים, במענה לדרישתם בעת ביקורת דרכים שגרתית שערכו. בעת האירוע נהג המשיב ללא רישיון נהיגה בתוקף.

פסק הדין של בית-משפט קמא

3.         בית-משפט קמא קבע כי רישיון הנהיגה הוא מסמך שזויף, בקבלו את עדותה של עדת התביעה המרכזית, סגנית מנהל משרד הרישוי בירושלים, הגב' מתי תמם.

הגב' תמם העידה כי לא יתכן שהרישיון שהציג המשיב לאנשי המשטרה בעת האירוע הוא מסמך תקף ואמיתי, זאת על אף שטופס הנייר הנו מקורי ומן הסוג שעליו מונפקים רישיונות נהיגה. העדה ביססה מסקנתה זו על שני טעמים: האחד - שגיאת כתיב, שאינה יכולה להימצא במסמך ממוחשב (להבדיל מידני); השני - היעדר כיתוב שגרתי, המחויב להופיע בכל רישיון נהיגה. עוד העידה הגב' תמם, כי בעת האירוע נהג המשיב ללא רישיון נהיגה בר-תוקף, כיוון שלא הוארך רישיונו הקודם מפאת חוב מצטבר בגין 21 קנסות לא משולמים.

4.         בית-משפט קמא דחה את טענת ב"כ המשיב, לפיה כלל "הראיה הטובה ביותר" מחייב הוכחת הזיוף רק באמצעות חוות דעת מומחה, וקבע כי הראיה הטובה ביותר להוכחת תוכנו של המסמך בעניין דנא הנה המסמך עצמו, ואין הכלל חל על השאלה כיצד מוכחת טענת הזיוף.

5.         עוד דחה בית-משפט קמא את טענת המשיב, לפיה הוא קיבל את המסמך בתום-לב במהלך רגיל של פנייה לרשות הרישוי. על-פי גרסת המשיב בתגובתו לאישום, הוא קיבל את הרישיון לאחר שפנה לעו"ד אבו לבדה, על מנת שהלה יבטל את הקנסות שנצטברו לחובתו. מכך הסיק בית משפט קמא, כי הרישיון נמסר למשיב כתוצאה מפעילותו של אותו אדם, לאחר שהסדיר את תשלום הקנסות, שבגינן נתקל בקשיים בקבלת הרישיון. ואולם, גרסה זו לא תאמה את הודעת המשיב במשטרה, שהתקבלה כראייה, ואת עדותו בחקירה הנגדית, שם הבהיר המשיב כי לא הסדיר את תשלום הקנסות בטרם קיבל את הרישיון מידי אותו אדם. בנוסף, המשיב לא סיפק הסבר סביר אחר להימצאות המסמך המזויף בידו.

6.         בית-משפט קמא זיכה את המשיב מהאישום בזיוף מסמך, משום שלא הוצגה לפניו כל ראיה על כך שהמשיב הוא שביצע בפועל את מעשה הזיוף. כמו כן, זיכה בית-משפט קמא את המשיב מהעבירה לפי סעיף 275 לחוק, ומצא לנמק זאת בקצרה כלהלן: "אינני מוצא לנכון להרשיעו בשל אותן עובדות עצמן גם בעבירת הכשלת שוטר."

נימוקי הערעור

7.         המערערת טוענת כי במקרה הנדון קיימת הצדקה עניינית להרשעתו של המשיב גם בעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו. לסברתה, לכשהציג המשיב את רישיונו המזויף בפני השוטר, שמילא תפקידו כדין במסגרת מחסום משטרתי יזום, הוא למעשה ביקש לחלוף על פני המחסום מבלי שהשוטר יבחין בזיוף ומבלי שייעצר על-ידו. לדעת המערערת, נסיבות המקרה מקיימות את הרכיבים העובדתיים גם של עבירה זו, ולא רק של עבירת השימוש במסמך מזויף, מבלי ששתי העבירות נבלעות האחת בתוך רעותה.

עמדת המשיב

8.         ב"כ המשיב, אף כי לא חלק על כך שבפעולת המשיב היה משום הכשלת שוטר במילוי תפקידו,  ביקש לאמץ את קביעת הערכאה הדיונית בסוגיה זו, כאשר לדעתו אין זה ראוי לייחס למשיב, בשל מעשה אחד שעשה, מספר עבירות.

דיון

9.         סעיף 275 לחוק קובע כי, העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך - עובר עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

היסוד הפיסי הנדרש להוכחת עבירה זו הוא מעשה כלשהו, ומכל סוג שהוא, כנגד שוטר בשעת מילוי תפקידו כחוק. העבירה שבסעיף זה מיועדת "להשלים" את העבירה הבסיסית של תקיפת שוטר לפי סעיף 273 לחוק, בכך שהיא חלה על כל מעשה ולאו דווקא מעשה של תקיפה. למושגים "להפריע" ו"להכשיל" ניתנה פרשנות רחבה בפסיקה (עיינו: י' קדמי על הדין בפלילים (תשנ"ה-1995) חלק שני, ע' 923-925).

במקרה דנן, הצגת רישיון נהיגה מזויף לשוטר מקיימת את היסוד הפיסי של העבירה. המשיב נעצר על-ידי השוטר במחסום שנועד לביצוע בדיקה ביטחונית ותעבורתית (ראו עדות השוטר, מר מ' ישי, בהליך קמא, ע' 7 ש' 24 לפרוט'), והציג לו את המסמך המזויף. על כך העיד השוטר, מר מ' ישי, בפני בית-משפט קמא, באומרו כי המשיב "התעקש שמדובר ברישיון נהיגה אמיתי ולא מזייף" (ע' 24, ש' 17 לפרוט').

היסוד הנפשי לביצוע עבירה זו דורש קיומה של כוונה. הגדרת העבירה מונה שתי חלופות של כוונה: "להפריע" או "להכשיל". קיומו של יסוד זה אינו מותנה בתוצאת המעשה והאם אכן הושגה ההפרעה או ההכשלה, אלא נדרשת כוונה המלווה את המעשה (ע"פ 476/72 טרטקובסקי נ' מ"י, פ"ד כז (1) 376). משמעותה של הכוונה הנדרשת היא חזות מראש של ההכשלה או ההפרעה, ורצון להשיג אחת מהן דווקא. בנוסף, יש להוכיח קיומה של ידיעה ממשית בדבר היות קורבן העבירה "שוטר" דווקא.

בעבירות התנהגותיות מתפרשת דרישת "הכוונה" כדרישה של "מניע" או של "מטרה", כאמור בסעיף 90א(2) לחוק. על-כן, יש לבחון את מטרת עשיית המעשה בבסיס העבירה. ללא הוכחה כי מטרת עשיית המעשה נועדה להכשיל את השוטר במילוי תפקידו - אין מקום להרשעה (עיינו: י' קדמי, על הדין בפלילים (תשס"ה-2004) חלק ראשון, 171).

10.       בנסיבות המקרה דנן, על-אף שהמטרה העיקרית של המשיב כוונה לתוצאת הימלטותו מן הדין בעזרת הרישיון המזויף, מן הראוי להחיל את העיקרון לפיו גם אם לא חפץ אדם להשיג את המטרה האסורה הנכללת כרכיב בעבירה, די שהיה מודע בהסתברות גבוהה לאפשרות מימושה של המטרה האסורה כדי לקיים את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה (ע"פ 6269/99 אברהם כהן נ' מ"י, פ"ד נה (2) 496). עיקרון זה חל גם בעבירות התנהגותיות דוגמת הפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק (קדמי, שם, בע' 190).

הילכך, ולאחר שדחה בית-משפט קמא כבלתי מהימנה את טענת המשיב בדבר הסתמכות בתום-לב ככזו ששוללת את קיומה של כוונה פלילית, וקבע כי המשיב ידע שמדובר במסמך מזויף - יש לקבוע כי המשיב, המצויד בידיעה זו, כיוון במעשיו לקידום מטרת הימלטותו מן הדין, ובכלל זה כיוון גם להכשלת השוטר במילוי תפקידו, כחלק מתוכניתו הכוללת להגיע לתוצאה הרצויה עבורו. זאת, משום שהמשיב ידע ברמה גבוהה של הסתברות, השקולה כנגד כוונה, כי בפועלו להימלט מן הדין, הוא יכשיל או יפריע לשוטר שינסה לעצור בעדו.

מכאן עולה, כי התקיים בענייננו היסוד הנפשי הדרוש לקיומה של העבירה לפי סעיף 275 לחוק. למעלה מן הצורך יוער, כי לא עלתה בערעור דנן ובהליך בפני בית-משפט קמא כל טענה לפיה היה למשיב ספק בכך שהאדם, לו הציג את רישיונו, הוא שוטר.